התעלמתי עד כה מתופעת רבקה בלאק, בעיקר בגלל הרעש ההיסטרי שהתרגש עליה. תוחלת החיים של מם ב-2011 (ע”ע: צ’רלי שין, רדיוהד): הקצב הסילוני בו הוא משנה צורות מסרטון יוטיוב לסנסציה ויראלית, פארודיה, רמיקס, מקור השראה אינסופי לגיפים, ביקורת תרבות וכן הלאה – הוא פנומנלי ומלחיץ. אבל נניח לזה עכשיו. אשאיר אתכם עם המחשבה הבאה: אם ‘ראונד אנד ראונד’ של אריאל פינק הוא הלא-שיר הראשון, אפשר לומר ש’פריידיי’ של רבקה בלאק הוא השיר האחרון. הוא השיר שמגיע אחרי שכל שירי הפופ נגמרו. זה שלא מצליח להשתחל לערמה. במובן הזה, הוא השיר הטוב והכן ביותר שיצא לאחרונה. התרבות הנדיפה שנוצרת כרגע סביבו מלמדת על כך שהוא ציון דרך. נכון, יש משהו מהפנט באנטי-כריזמה שלה, בטראשיות האופורית של הקליפ. אבל הרמזים החשובים נמצאים דווקא במילות השיר.
הן אינן גרועות, מטופשות, קלילות דעת, נוסחתיות או אפילו טראשיות כשלעצמן. לא נוכל להאשים אותן במה שאנחנו נוטים להאשים את הליריקה של בריטני ספירס, ליידי גאגא או כל כוכבן פופ אחר. הן מנותקות לחלוטין מהקשר: מסמנים מרחפים, סמנטיקה עצמאית, מילים שמתייחסות אך ורק לעצמן, כאובייקטים של שפה. רוב השיר עוסק בעצם ביום שישי, אך הוא מגיע לפירוט קלנדרי של ימות השבוע: “אתמול היה יום חמישי, חמישי/ היום יום שישי, שישי”, “מחר יום שבת, ואחרי כן מגיע יום ראשון”, וכו’. כיצד שיר עם עובדות טריוויאליות אודות יחידת זמן שרירותית כמו ‘שבוע’ הופך לצייטגייסט? היש הוכחה טובה מזאת שאין על מה לדבר? שאין, בעצם, על מה לשיר? זהו החור השחור הבולעני של הקיום העכשווי: ‘לא קורה כלום במהלך השבוע. בסוף השבוע לא קורה כלום, אבל אנחנו לא רוצים שייגמר. וחוזר חלילה’. הרי לכם: שיר ששר את חוסר השיריוּת של המציאות, את קץ המעשים והפעולות, את סוף המילים והדברים, ובדרך מצליח בעצמו לפעור את אותו רִיק בדיוק. ▲