ויה

"ישראל היא מדינה רדיקלית: את הכל יש לבנות כאן מדי יום מחדש. דבר אינו בטוח, דבר אינו נח בשלום על יסודותיו. תחושה ארעית קבועה מרחפת מעל פני הדברים, לופתת את גרעין ההוויה הפנימי ביותר. נוכחויות מתקשות להצטבר, הבשר השמן ביותר יהפוך לפרוסת פסטרמה דקיקה ויתפורר, פרפורי הגסיסה בקושי יישמעו. הכל נמצא בתהליך מתמיד של הימחקות. איש אינו זוכר דבר, והזוכרים המעטים הם זן הולך ונכחד, עופות סהרוריים. מכאן שישראל היא מדינה ללא עבר. כלום לא קרה פה. כלום לא יכול לקרות" – גיא אסיף, המיית היונים

אלה לא ממים. מם הוא תאונה כאוטית, חלקיק תרבות אקראי שזוכה לחיי נצח ארעיים, התבוננות קולקטיבית שמאפשרת השהייה, חקירה, וטעימה מהאינסוף. מם הוא דרך לספר את הסיפור הדיגיטלי החדש. זהו מיקרו-רגע שנלכד במתחם התודעה הלימינלי: בין המובחן ללא-מובחן, בין החולף לנצחי, בדיוק על הסף. והרי ההבחנה הספית הזו היא התחושה האינטרנטית במהותה. מנגד, ה"ממים" שמופיעים בספירת הפייסבוק הישראלי הם מוצר מיובא, פנימי, לא לוקאלי.

ההוכחה לכך שאלה אינם ממים היא מהירות תאוצתם לשלבי המטא, לפני הפיכתם לחור שחור יצירתי – בכך נמדדת שרידותם ובריאותם. הם לא מצליחים לבודד רגע ישראלי ולהנציח אותו, שכן אין "מסך" ישראלי שעליו ניתן להקרין רגעים כאלה, וכאמור, חלקיקי משמעות לא מסוגלים להצטבר בהוויה הישראלית השקופה. אין מאגר קולקטיבי שממנו הם נובעים (אלא אם כן עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד נחשב), ולכן הפוטנציאל החתרני והפופי שלהם נעקר, ונשארנו עם קוף אינסופי עם פוטושופ במקום מכונת כתיבה, התאבדות יצירתית המונית, הרס עצמי קבוצתי, קרנבל של חוסר אונים ורגשי נחיתות, והכי חמור: בדיחות לא מצחיקות. ▲

עיון נוסף: "כשבמם היה חור", אני לקבל יכול פלאפל, תןגאג