ויה

(געגועיי למשחקליק) ▶

(ראו גם: הגדה טיפוגרפית לפסח, פרי שיתוף פעולה בין ג’ונתן ספרן-פויר, נתן אנגלנדר ו- (!) עודד עזר) ▶

(הגריד של מנהטן כמהפכה קופרניקאית של התכנון האורבני) ▶

(נרי אומר שהוא הדי.ג’יי הטוב בעולם כרגע, ואני רק קצת חולק עליו) ▶

(האסתטיקה של הזמן האנלוגי. דרך היום לא עבדתי בגלל) ▶

(מכאן) ▶

(תעלול פייסבוקי מגה-חמוד להשקת תערוכת העיצוב הדיגיטלי Decode במוזיאון העיצוב בחולון. בין המציגים: ארון קובלין, דניאל רוזין, ג’ון מיידה, Everyware, ג’וליוס פופ, ורבים אחרים) ▶

(גרסת אלבום ארוכה; ראיון בגלריה) ▶

(נחת) ▶

(כוריאוגרפיית חורף) ▶

(The Hairpin - הבלוג שייסדה וגרסת אסטרוגן אלטרנטיבית לגוקר - הוא אחד היעדים המועדפים ברשת, שמנפק באופן קבוע להיטים כמו “השירים של ביונסה כתזות בלימודי מגדר”) ▶

(הפרויקט החדש של קוי וין, לשעבר הדיזיין דירקטור של הניו יורק טיימס. אניל דאש עם הצצה למאחורי הקלעים; וין מציג כמה עבודות ראשונות שיצרו משתמשים, וגם: מיקרו-דוקו יפה על משנתו העיצובית) ▶

(ערב לכבוד ספר ברכט; אגב, חבל שלאור החליט לסגור, “מטעם” הוא כנראה כתב העת החריף בישראל. מומלץ לדלות פנינים מארכיון האתר) ▶

(פוינטיליזם בטבע. תודה, גיאגיא) ▶

(“בדיזנגוף סנטר אלוהים הוא של שפינוזה. פנתאיזם. בכל מקום ובאף מקום. ואתה מתפנה לחיות את החיים. באגף החדש של מוזיאון תל אביב אלוהים עומד באמצע התהום וצועק. צועק “למה?”; צועק “לא!”; צועק “חכו!”. מעולם לא היה נוכח יותר. מעולם לא ביקש יותר תשומת לב. מעולם לא היה אומלל יותר. מעולם לא עשה יותר סלטות ופליק-פלאקים לאחור כדי לקבל את רשות הדיבור”) ▶

(7 שבועות של OWS#) ▶

(☢) ▶

(דרך עמית ריבלין; ראו גם) ▶

(“כל המספרים האלה שאני זורק לך כאן אולי נראים לך מרשימים, אבל זה הכל מוויקיפדיה”. הכותב הפוסט-ישראלי החדש החביב עליי) ▶

(קליפ הסינמגרף הראשון?) ▶

(מעתיקנית, אבל התרגשתי) ▶

(אחראי לשניים מקטעי השנה שלי; מיקס עדכני שלו להאזנה) ▶

(פרויקט מאת צוות העיצוב של האייפוד המקורי, שלדעתי הוא עדיין הפסגה האסתטית של אפל. אני עוד זוכר את התחושה החייזרית שהרגשתי כשנתקלתי בו לראשונה, טנטקל מכוכב אחר; סטיבן לוי עם פרופיל מסקרן של החברה ב-Wired) ▶

(זרם התודעה המופלא של האיזוטריה הישראלית. תודה, עמית) ▶

(אחרי הכל, כדאי להכיר את אחד הסופרסטארים של התנועה הגלובלית) ▶

(יוזמה שמחה של מגזין הספרות האהוב N+1, הדוקומנטריסטית אסטרה טיילור ושרה ליאונרד ממגזין Dissent; ה-PDF) ▶

(מסמפט במיוחד את הקונספט של “רובוט מארק פורטר”) ▶

(מקדיש לו את השיר המתבקש הזה; תעריצו אותו בפייסוש. תודה על הטיפ, עמית) ▶

(הדרך להביס את מבחן טיורינג פשוטה להפליא: לצחוק עליו) ▶

(יחד עם Lytro (כאן במלוא הדרה; הזמינו אותה מראש), זוהי התגלמות פוטוגרפית נוספת של האסתטיקה החדשה; עוד ב-BLDGBLOG) ▶

(ביניהם: מתקן צביעה מוסווה לאופניים, התחמקות מסיטואציות בלתי נעימות, והמדריך ללוחם החופש (פמפלט שהפיץ ה-CIA בניקרגואה ב-1983). דרך הכל שקרים, אחד הבלוגים הישראליים האהובים עליי לאחרונה) ▶

(עבודה של הפיקסלים. דרך אבנר קשתן) ▶

(הפרק הראשון של קלקליסט, קומיקס כלכלי מאת מיכל וקסלר ושלמה קראוס) ▶

(אגב, העלו ליוטיוב הרצאה של צוקי על אסכולת פרנקפורט) ▶

(“בלוג על פוליטיקה”, מאת האינטלקטואל הצעיר דניאל רוזנברג) ▶

(;(“printf(“goodbye, world\n) ▶

(דמעות. החלק השני; התמלול. המיקרופון האנושי מותח את הנוירוזות של ז’יז’ק לקצה הגבול הקומי שלהן. אגב, ביולי-אוגוסט ראינו בישראל את העתיד של האנושות, העתיד הזה הוא כרגע ההווה האמריקאי, ושניהם מתכנסים לכאן ועכשיו הגלובלי. חוזרים לרחובות!) ▶

(אני בן 15. אתי, המורה החכמה לספרות, מסתקרנת ממני, לוקחת אותי לשיחה רצינית באחת ההפסקות. תחושה של מבוכה מבולבלת. שואלת מה אני אוהב לקרוא. אני, חושב בראש על “רייטינג”, אומר “ביקורות טלוויזיה”. היא שואלת למה. אני אומר: כי יש בזה אמת.

בתור טינאייג’ר, אני לא חושב שחיכיתי למועד מחזורי כלשהו כמו ימי רביעי בבוקר, בדרך כלל מוקדם מאוד, כשגיליון חדש של “רייטינג” התגלגל אל מפתן דלתי. זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי, בתור נער שגר ביישוב אליטיסטי מרוחק בשפלה (שחבריי העירוניים היו מכנים ‘ניתוקית’), בקול של אלוהים אחר. התחושה היתה אקסטטית: מישהו מדבר אליי. התאהבתי מיד בקולות החדשים: החדות האנליטית של העורך המייסד יובל נתן, החמידות הנשית של איילת שני, הכתיבה ההיפר-טקסטואלית של יהודה נוריאל, הידענות הבריטית של דנה קסלר, טור האינטרנט החלוצי של ירון טן-ברינק, השנינות המגדרית של אביעד קיסוס, ועוד ועוד.

אך מעל ולפני הכל, הסיבה להשפעתו העצומה עליי היתה ש”רייטינג” היה ישראלי. הישראליות זרחה בו והוקרנה דרך אותיות הדפוס המחייכות בלוגו של “רייטינג”, עם הט’ האדומה, אל הדפים המחוספסים: בשפה, בקנה המידה, בנרקוטיקה, בפרובינציאליות המחובקת, ובקריצה שסימנה לקוראים שמדברים עכשיו על טלוויזיה כי על זה אנחנו רוצים לדבר. כי ב-99’, עם תחילת השתלטותה של “קשת” על הטלוויזיה המסחרית, הישראלי השתקף בצלילות חשופה-יתר-על-המידה דרך המרקע המרצד. “רייטינג” ברא אותו כצרכן במובן השמח של המילה, עם קורטוב הרס עצמי חינני. הטראש הפך לאב מזון חשוב, אקולוגי ומרומם בתפריט המקומי.

“רייטינג” ידע שהצרכנים הקפיטליסטים האמיתיים הם הנרקומנים, ואהב את קוראיו כנרקומנים של תרבות. המילה “רייטינג” נהגתה בשבועון הזה כמו שישראלי היה הוגה אותה, בעברית שמגשרת ומתעמתת עם השינויים הכלכליים שישראל עוברת. לכתו הסופית של “רייטינג” (שאני מודה שקראתי באדיקות בעיקר בתקופת נתן) מציינת את סופו של התהליך ההוא. לכתו מפצירה בנו לדמיין מחדש את אותה קלילות נרקוטית בה נשא את עצמו, ולמקם אותה במרחב הפוסט-ישראלי של 2012) ▶

(הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה, ואולי הסרט הפוסט-ישראלי הראשון; צפו בטריילר. תודה על ההמלצה, יואב) ▶

(המאמר המקורי ב-LRB; קריאת חובה לנאבקים המקומיים, כמובן. אגב, אני חושב שמה שקרה אתמול ברחבת מוזיאון תל אביב הוא תחילת התהוותה של אותה פרוגרמה סוציו-פוליטית חדשה שז’יז’ק דורש. ועוד משהו: הוא צריך להתעדכן, ביוון הם כבר דורשים את הפלת המערכת הפוליטית והכלכלית. ויה עפרי אילני) ▶