3/9/2011

1. המאבק הצליח כי עד עכשיו, היינו שרויים בציפייה לרגע משיחי, ציפייה שהפכה את החיים ללופ אינסופי ומייגע. כמו שצייצתי בטוויטר בתחילת אוגוסט: “ישראל היתה נתונה במה שבנימין מכנה ‘דיאלקטיקה בקיפאון’. המהפכה של המאהל היא ההפשרה. מחוגי השעון חזרו להסתובב, לתקתוק יש רעש חדש”. המאבק מחליף פוזיציות לסירוגין: פעם הוא האנטיתזה לשגרה הביטחוניסטית הישראלית, פעם הוא התזה לשיח הכיבוש האימפוטנטי, וכן הלאה. המאבק הוא קונטקסט ישראלי חדש. ממנו צומח הטקסט, מתחתיו הסאבטקסט, ובתווך ביניהם מתאפשרים סופסוף החיים. הכל נבחן מעתה על רקע ובסמוך להקשר החדש: המצב הביטחוני, הכלכלי, החברתי, הפוליטי והתרבותי ורשת הקשרים הסבוכה ביניהם.

2. המאבק כבר הצליח כי הוא לא מתחיל או נגמר. הוא נקודת הסינגולריות של הקוסמוס הישראלי. הוא הותחל, ודברים מתחילים ומסתיימים בתוכו. הוא מרחב מחיה. אופק אירועים. המאבק לא מתחיל או נגמר כי הוא זה שמאפשר את המושגים של סוף והתחלה. המאבק לא יכול להתחיל או להיגמר כי הוא ההתחלה עצמה. לכן גם אין לו הנהגה, אלא פשוט את אלה שנקלעו לשם בהתחלה.

3. המאבק כבר הצליח כי מלכתחילה לא היו לו יעדים, קו סיום או התחלה, חישובי רווח או הפסד. הוא הצליח בכך שפעל מחוץ למערכת, לידה, מעליה. הוא הצליח דווקא כי נכשל: המושג ׳הצלחה׳ מעולם לא הותקף כל כך כמו על ידו. ההצלחה הכי גדולה שלו היא כשלונו הטוטאלי. הוא סירב לפעול. הוא נולד מקולקל והתקלקל בהמשך דרכו: הקלקול המתמיד וחסר התכלית משבש את ההוויה הישראלית הקפואה.

4. המאבק כבר הצליח כי הוא יצירה שכולנו יצרנו, וממשיכים ליצור. האסתטיקה שלו נטמעה בתוכנו. המאבק הצליח כי ראינו אותו. חזינו בו. כי בלי המבט שלנו אין מציאות. זו היצירה הישראלית שלנו: רפובליקת האוהלים, כדימוי ואח”כ כאפשרות של מקום, נוסדה. אנחנו כבר חיים בה. האמת האולטימטיבית של האוהלים היא זיהוי ישראל כאי-מקום, מרחב שנמצא בסופרפוזיציה. המאבק הוא יצירתה של הציוויליזציה הקוואנטית החדשה.

5. המאבק כבר הצליח כי הוא גואל את כל ההחמצות, האכזבות, הניסיונות, הכשלונות ואי-העשייה לאורך ההיסטוריה הישראלית. כל רוחות הרפאים העקשניות של העבר, שמעולם לא הצליחו להתממש במציאות, מתגלמות בהזדמנות המהפכנית של המאבק. המאבק הוא הרגע בו הנצח מתערב ב”מצב” הישראלי: הלולאתי, הביורוקרטי, הקטנוני והמיוזע. הנה הפרדוקס: אנו זקוקים לאינסוף דווקא כדי לחיות בכאן ועכשיו. אם עד עכשיו הפסיכו-גיאוגרפיה הישראלית היתה נוסטלגית במהותה, געגוע בלתי נגמר ל’ארץ ישראל הישנה והטובה’, הרי שהמאבק הפך את ציר הזמן וגרם לנו לראות את ‘ארץ ישראל החדשה והטובה’.

6. ההישג הגדול של המאבק פשוט ומיידי: הוא קורה כי הוא קרה. העבר והעתיד מתכנסים אל תוך ההווה. זהו המסר הלירי והנפלא של המאבק: המהפכה נמצאת בתווך העדין בין מה שאנחנו מדמיינים למה שאנחנו עושים. בין הפנטזיה למציאות. בין השפה לחיים. בין הטקסט לקונטקסט. לא ניתן להזיז אותה משם. המאבק החזיר את המציאות למקומה הטבעי. הפנטזיה היא הזיכרון של העתיד, והזכרונות הטריים שלנו הם פנטזיה על הווה חדש. המאבק כבר קרה כי הוא יקרה. המאבק יצליח כי הוא הצליח.

7. במילים אחרות: הכל נגמר ברגע שדפני ליף עברה לגור באוהל. הכל נגמר כשרוטשילד, ואיתה כל הארץ, התמלאה אוהלים. כשיצאנו ונצא לצעדת המיליון בשבת. הרגעים האלה קרו, הם קרו בדיעבד, וימשיכו לקרות בכל אחד ואחת מאיתנו. לנצח. והנצח הזה הוא הניצחון. ▲

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

ג'יימס מרפי קופץ לביקור בתוכנית הרדיו ביטס אין ספייס

(קורס מתקדם בתשוקת הדיסקו; התגעגעתי, ג’יימס. מחכה כבר לטעום את הסטייק בנוסח ג’. מורודר. ועוד כמה עניינים מהעולם החיצון: מסיבת האזנה לאלבום החדש של הראפצ’ר (קונספט שמח של DFA) / קמפיין הקיקסטארטר של אובמה לפתרון משבר החוב / סטיב אלביני על אוד פיוצ’ר / הטמבלר היומי: Fauxgo, לוגואים פיקטיביים מסרטי קולנוע •

אמנות קאנונית וקווסטים אייטיזיים מייצרים שעטנז נוגע ללב, בייחוד אינדיאנה ג’ונס ודאלי / דיוויד ויינברגר על רדיט כעיתונות קהילתית, כולל מילים יפות על החשיבות של חוש הומור בעשייה עיתונאית / עמוד סאונדקלאוד שאוסף נאומים זכורים ושאר פיסות סאונד היסטוריות / טריילר ל-‘חייבים לדבר על קווין’ (מכאן) / סריקות משובשות בגוגל ספרים / ולסיום, היפסטר לורם איפסום)

שירון המהפכה

(שיתוף פעולה של מעין, דקה, אתגר, גרילה תרבות וערב-רב; בין המשתתפים: אהרן שבתאי, נטעלי בראון, מאיר ויזלטיר, טל ניצן, צ’יקי ורבים אחרים)

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

אלון עידן (כן, שוב) על המילה שאסור להגיד

(מחשבה על הכיבוש ואנליזה זריזה לביבי: ישראל מעולם לא הצליחה להשלים את המהלך האוטונומי ולהיהפך למדינה. היא שרויה בפרדוקס של זנון: לנצח בחצי הדרך. חסרת תנועה. זוהי תולדה של גיאוגרפיה והיסטוריה: מזרח-תיכונית והיפר-קפיטליסטית. הסיכויים היו נגדה, היא היתה צריכה להיות משהו אחר.

הכיבוש, אם כן, הוא לא באג, אלא פיצ׳ר של ישראל. הוא נועד לשמר אותה בהתהוות-נצחית, קולוניאליסטית-תמיד, אף פעם לא מגיעה ליעדה. מוטציה חדשנית. תפקידו של הכיבוש לשמר את המתח בין כאן לשם (כשאצלנו הם אחד), לשהות בתווך בין מקום לאי-מקום. במילים אחרות: הוא חלק אינהרנטי מישראל, מהישראליות.

השמאל נוהג, באופן מסורתי, להחדיר את הכיבוש לכל שיח. ההנחה היא שישנה ישראל, ועל גבה צומחת חטוטרת מעיקה של הכיבוש, כתוספת שיש להסיר בהליך כירורגי. באופן פרדוקסלי, כך הוא דואג להקפיא את ההווה, לא לאפשר לו להתפתח. לכן, צריך לחשוב את הקונפליקט הפוך: במקום לשאול מהם התנאים שיאפשרו את סיום הכיבוש, עלינו לשאול מהם התנאים שמאפשרים את נצחיותו. כלומר: במקום לשאול מדוע הכיבוש קיים, עלינו לשאול מדוע הוא חייב להיות קיים. האם אפשר לדמיין ישראל ללא כיבוש?

כל עוד ישראל היא ישראל, הכיבוש יישאר כיבוש. אנו רואים כעת כיצד ישראל מזהה את הפיצול הפוליטי הזה, וגדלה החוצה ממנו, לעבר אופק של זהות חדשה. כמו שמקרה כנופיית מרזל מדגים, המאהל ברוטשילד לובש את ישראל כמו חולצה הפוכה, מבפנים החוצה, וכך הופך למשפך עצום של ישראליות, כמו אמבטיה מלאה שהשסתום שלה נפתח סופסוף: הוא שואב את השוליים הסהרוריים, השסעים המיתולוגיים, ומכניס אותם למאיץ חלקיקים חברתי שמפרק, מערבב ומרכיב אותנו מחדש לכדי ישות אחת ומרובת-פנים.

רבים מסתכלים כעת החוצה, למהומות בבריטניה ומקומות אחרים בעולם, ומעבר להשוואות שטחיות, מתגאים בעובדה שאצלנו אין אלימות. שאנחנו תרבותיים. ובכן, כדאי להזכיר להם, שוב: הכיבוש. מהו הכיבוש אם לא מאבק של ישראלים בישראלים (הפלסטינים, כפי שנכתב לעיל, הם חלק מישראל ולכן ישראלים)? החיילים הברברים שלנו (בהגדרה, כולנו) נאבקים מדי יום באוכלוסיה ישראלית אחרת. זוהי, אפשר לומר, צורה של התקוממות מתמשכת בת 63 שנה, מלחמת אזרחים יומיומית בלתי נגמרת. גדר ההפרדה אולי עוצרת את הפיגועים, אבל האלימות מחלחלת מתחת לפני השטח, מתחת לאדמה, באופן וירטואלי ובלתי נראה. אפשר לנסח משוואה קפיטליסטית כזאת: אין אלימות ברוטשילד כי היא מתרכזת במקום סמוי, ב’שטחים’. הכיבוש הוא חור שחור, שבולע לתוכו את האלימות הישראלית.

אני מאמין לפטריוטיזם של ביבי. מבחינתו, הגשמתה העצמית של המדינה פירושה הפיכתה למעצמה כלכלית משגשגת. זוהי הציונות אליה הוא משתוקק. הוא אוהב ישראלים, ובדרכו המפוצלת, אינו יכול לשאת פגיעה בהם. הוא שוחט אותם, אך מבועת לראות את דמם הישראלי מוקז. דורס, אך אומר לעצמו שזה לטובתם. במובן הזה, הוא כמו ביריון שמתעלף למראה דם. זהו התרחיש הטראומתי שלו. הוא שודד ממך את הסנדוויץ’, אבל מגן עליך בהפסקה.

לכן, ביבי דואג לקיים את ישראל כמרחב סטרילי. הוא איסטניס פוליטי. זו הסיבה להוראה לשוטרים להתנהג בעדינות. זו הסיבה לבקשתו המשונה לא לפרק את האוהלים. שאלתי פעם חבר איך זה שלביבי לא אכפת, אז הוא אמר: הוא חי במציאות מקבילה. ואכן, הכנסת היא המתחם הווירטואלי ביותר בישראל, האנטי-טריטוריה האמיתית.

המרחב ההיגייני שיצר ביבי משמש כרגע כנגדו לגיבוש הכוח העממי, לבניית רפובליקת האוהלים. אך מה השלב הבא? הטקטיקה הקוגניטיבית-התנהגותית צריכה להיות לכלוך של המרחב הסטרילי, לעורר את הממשי מתוך הווירטואלי, לצבוט את ההוויה הישראלית. רק כך יזכיר ביבי לעצמו שהוא בחיים, ייזכר שגם הוא - למרבה התדהמה וחוסר הברירה - בן אדם.

תרחיש אפשרי ופנטסטי הוא כמובן ספטמבר. זוהי הזדמנות יוצאת דופן למזג את המאבקים, לשבש את הסטריליזציה, להרגיע את צקצקני השמאל ההיסטריים, ולהתממשק סופית עם הכיבוש. זה הרי אותו מאבק: העם, כל העם, דורש צדק חברתי. להבא, אם מישהו שואל אתכם על מה המהומה, תוכלו לענות לו תשובה פשוטה להפליא: זהו מאבק על הישראליות)

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

בשבח הקפיטליזם

אי-מקום הוא תופעה של הקפיטליזם המאוחר, וישראל בתור אי-מדינה היא האוונגרד של הקפיטליזם. למרות ואולי בגלל שזה אנטי-טרנדי עכשיו, מילה בשבח הקפיטליזם: ניתן להסתכל על הפרויקט האנושי – ועל הקוסמוס בכלל – כסיפור של אינפורמציה שמפתחת מודעות עצמית. כמו שקרל סייגן אומר, אנחנו הדרך של הקוסמוס להכיר את עצמו. אנחנו האיבר החושב והשואל שלו. מופיעה כאן סימטריה מופלאה: ככל שהיקום מתפשט, כך המידע אודותיו צף אל פני השטח. להיות בן אדם אין פירושו להאניש את העולם, אלא להיות מואנשים על ידו.

אם כך, היסטורית, נראה שהקפיטליזם הוא הטכנולוגיה היעילה ביותר לאיסוף מידע על העולם. מהי ההפרטה, אם לא בידודו של הטבע הפנימי והחיצוני והפיכתו ליחידות מידע? חישבו על פועלה של גוגל, אולי המייצגת הרדיקלית ביותר של פתולוגיית הקפיטליזם כיום. מהי הצהרת הכוונות שלה? “ארגון המידע של העולם והפיכתו לנגיש ושימושי לכל”. גוגל סרץ’, גוגל ארת’, גוגל מאפס, גוגל בוקס, גוגל באדי, גוגל פלוס, ועוד ועוד. הפרויקט הגוגלי הוא כריית המציאות למידע. קפיטליזם היא אולי האידיאולוגיה היחידה ללא מחבר. או לחילופין: המחבר שלה הוא אלוהים, או סרגיי ברין. היד הנעלמה היא ידו של הקוסמוס.

לכן, לצד הקריאות המוצדקות והפופולריות “די לקפיטליזם החזירי”, ראוי להבין את החשיבות האבולוציונית של השיטה, ולהיזכר במומנטים המרגשים שהיא בוראת, כמו תרבות הפופ. כמו האינטרנט. יותר משזו ההיסטוריה בפעולה, מה שראיתי אתמול כשהסתכלתי על המפגינים היה אבולוציה בפעולה. האירוע המהפכני הוא מוטציה. זהו לא רק מאבק גלובלי, אלא מאבק קוסמי. מאבק של הקוסמוס. של הטבע בעצמו: האנושי והאל-אנושי. דפני ליף אתמול: “זוהי רוח חדשה, שהולכת ומתעצמת. היא סופה שעוברת בכל הארץ ותמשיך ותתעצם. היא נושבת בעוצמה ואי אפשר להשתלט עליה. אומרים לי שהדבר הזה גדול עליי, זה נכון. הדבר הזה גדול מכולנו, והוא של כולנו”.

הקפיטליזם הוא אולי רוח רפאים מפלצתית, אבל אני מרגיש שעכשיו, ברגעים אלו בישראל – יותר אמריקאית מאמריקה – אנו מבינים שמותר לנו לעצב אותה כראות עינינו. המפלצת הזאת היא סופסוף שלנו. ▲

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

על האפשרות האי-אלימה של מאבק, מתוך "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידבורת" של נחי אלון וחיים עומר

(ויה, ובכן, אוהד פישוף. קריאת חובה, בעיקר לאור ההתפתחויות האחרונות; דרך הכרחית לחשוב ולפעול את המאבק הזה. יש יותר מדי מה לצטט, אז בחרתי רק שני קטעים (הדגשות שלי):

שקיפות ופומביות מרסנות את האלימות משני הצדדים, ומאפשרות גיוס תמיכה למחנה הבלתי-אלים. מסיבה זאת, שיטת הפעולה של תנועות ההתנגדות הבלתי-אלימה הפוכה מזו של ארגונים מחתרתיים: הן בוחרות להיחשף בגלוי, במקום לשמור על חשאיות. אמנם הבחירה בפומביות אינה קלה כלל, אבל הדבקות בחשאיות עלולה לתרום להנצחת האלימות”

“ההתנגדות הבלתי-אלימה היא בבואתה הבוגרת של הלוחמה ההרסנית. בניגוד לאלימות או לכניעה, היא אינה תגובה אבולוציונית טבעית, אלא תוצר תרבותי – ולכן יש ללמוד להכירה ולהתאמן בביצועה. כוח המשיכה של הגישה הזאת נובע מאופייה המעשי, מהימנעותה מדמוניזציה, מן השינוי המרענן שהיא מעוררת בדרכי החשיבה המקובלות – ומהצלחתה להפחית את רמות האלימות ולעורר תמיכה והזדהות בציבור”)

יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

"הדודה פייגע (עוד מילה על הביקורת)", מאת חנוך לוין, או: מה שאני שומע כשאני שומע את מצקצקי המחאה

(ואם כבר, הנה כמה הצעות קונקרטיות לאנשי האוהלים: תהיו יותר מוזרים. יותר מתעתעים. יותר יצירתיים. יותר מחרמנים. 150 אלף איש בהפגנה - זה ליבידו אינסופי. הוא זקוק לגירוי, לסובלימציה, לעונג קולקטיבי, כדי להפוך לכוח פוטנטי ומהפכני. אחרת הוא יאבד את אונו, יקמל, ידוכא. קיבצתם כל כך הרבה אנדרופינים במקום אחד - מה עושים איתם?

תקרינו להם את צונאמי הציוצים של J14. תקרינו להם סרטונים של חתולים חמודים מיוטיוב. תחמידו את המציאות. תבלבלו את השיח. זו הדרך היחידה לנצח: להפוך את האנרגיה הכאוטית העוצמתית לרעש אמנותי. אנרכיה אמיתית היא אירוע ללא צורה, בלתי ניתן ללכידה. השהייה של הפעילות התכליתית. ככל שהמאבק יעמיק את היסוד הזה בתוכו, כך יגדל הפוטנציאל המהפכני שלו.

לכן בקשת המצלמות במו”מ היא מדהימה, יצירתית, אולי מתקדמת מדי לשמרנות הישראלית: מטרתה לתעל את האפקט הבסיסי של המאהל - הנראוּת המהדהדת - אל מתחת לשולחן של נתניהו, איזור סגירת הדילים והפקת הספינים. זהו המתחם הבלתי נראה והסמוי של הקפיטליזם, המקום בו מתבצעת השחיטה. המקום שאסור להראות למצלמה, שהצלולואיד לא יכול לספוג פן יישרף, ולכן ובדיוק בשל כך: חובה לחשוף אותו.

האופק היחיד של המאבק הזה, לדעתי, הוא לא פוליטי, אלא רחב, מרגש וקריטי בהרבה: הוא תרבותי. אתם תל אביבים צעירים ואניני טעם ב-2011, תעשו את הדבר שאתם אמורים לעשות: ליצור. תהפכו את האין-תרבות לתרבות. זו הדרך היחידה לערער את השיטה: רק כך יהפוך העם הישראלי, הברברים החדשים, מעם ללא תרבות לעם מתורבת)

יום שישי, 29 ביולי 2011

דפנה ארד על הסקס בעיר האוהלים

(כמה ימים אחרי תחילת המאבק, דיברתי על כך שעיר האוהלים מזהה לראשונה את המרחב בו היא פועלת: את ישראל כאי-מקום. מאז, עיר האי-מקום הראשונה התפשטה והפכה למדינה: המדינה-בתוך-מדינה (כמו טלוויזיה בתוך טלוויזיה?) של דפני ליף היא מוטציה פוליטית. לא עוד סמי-מדינה, מדינה בהתהוות-נצחית, אלא אי-מדינה מזן חדש.

באותו פוסט תהיתי גם איך תיראה התרבות של האי-מקום. והנה, קווי המתאר מתחילים להתגבש: אנחנו כבר יודעים על הדיאלקטיקה הדיגיטלית, על האופנה, ועל כמה מיצבים, חשובים יותר מכל דרישה קונקרטית.

כמו התרבות הישראלית המאויינת, כך גם הסקס הישראלי - והתל אביבי - ריק, חסר השראה. המודל שלנו הוא הדוקו-זוגיות של שריג-ספקטור: עוסקת-בעצמה, חסרת ביטחון וטריטוריה, אגרסיבית, רעועה. ברירת המחדל של הסוף. עיר האוהלים חושפת אירוטיקה חדשה, גלויה ונסתרת, חולית ואקרובטית. זוהי הפורנוגרפיה ההישרדותית של המרחב החדש - לא עוד האימפוטנציה של הילי עמונאל ו’מחוברות’ - אלא זימת הבטון והדשא של אנשי האוהלים. יש סקס בעברית)

יום חמישי, 28 ביולי 2011

יום חמישי, 21 ביולי 2011

יום שלישי, 19 ביולי 2011

"איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי [...] הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין", עפרי אילני על עיר האוהלים

(אותו סובייקט הוא גם הראשון להפנים את מצבה האמיתי של ישראל: כמו הקניון, המוזיאון, רמת החייל ופייסבוק - ישראל היא לא מקום. היא מעולם לא היתה קייימת. מדינת ישראל היא אי-מקום. מרחב אחר, חדש, רפאי, דיגיטלי וא-טמפורלי, שנמצא מעבר לשעון, להיסטוריה ולגיאוגרפיה. מפה ללא טריטוריה. מה שנקרא, הונטולוגיה ללא אונטולוגיה.

המרחב הישראלי הסכיזופרני לא מאפשר את כינונה של זהות אחידה ורציפה. זו הסיבה להתאיינותה הפתולוגית של התרבות הישראלית בשנים האחרונות, למה שאני מכנה התאדותו של התווך הישראלי, שנועד להעביר את האינפורמציה התרבותית: השפה, הזהות, האתיקה, וכן הלאה. זהו גם היסוד להתפרקותה של החברה: לא מדובר בפאשיזם; זוהי איזוטריה ברברית שנשאבת לתוך הוואקום הישראלי האוונגרדי, שנעדר כל משמעות פוזיטיבית. ההתפרקות מתחלפת בשאלה, בהצעה, באתגר חדשני: כיצד נראית הספרות, השירה, המוזיקה, הכלכלה, והארכיטקטורה של האי-מקום? מה קורה כשהאַין מחליף את היש כנקודת מוצא?

תחילת התשובה מופיעה במבנה הארכיטקטוני שנבחר לייצג את הסובייקט החדש: האוהל. שכן מהו האוהל אם לא ישות ניידת, אי-מקום בפני עצמו? מהו המאהל אם לא חלל חסר כרונוגרפיה שפעיל 24/7? המשאלה הכמוסה לשומקום, שגולמה ביצירות תת-קרקעיות ילדותיות כמו ‘עספור’, ‘חוכמת הבייגלה’, להקת שוטי הנבואה, ויותר מכל - ‘באדולינה’ המתועב, מתגשמת באופן בוגר אצל איש האוהלים. אנו חוזים בדמותו של הישראלי הראשון שיוצק לתוך אי-זהותו מטען חיובי: פוסט-סחי (באמת נמאס), פוסט-ישראלי, פוסט-דיאלקטי, פוסט-גלינאי, פוסט-ציוויליזציוני ופוסט-נוסטלגי.

בתור המישהו שהוזכר בציטוט של ליפשיץ שהופיע בפוסט המדובר, אני רוצה להוסיף שזה אינו רק מאבק על האורבניות הישראלית, אלא גם סימון גבולות גזרה מדויק להפליא: חצי הקמ”ר שנקרא ‘לב העיר’ הינו שארית הרדיוס האורבני שהלך והצטמצם, נשחק והצטמק. אותו מתחם נדל”ני הוא פיסת החיים האחרונה שנשארה בישראל.

יותר מזה: מדובר בפיסת הישראליות האחרונה. זה אינו אירוע תל אביבי, זה אינו ’לב העיר תל אביב’; זהו הלב הישראלי: הקרקע היחידה בה עוד ניתן לשמוע את הדופק של פיסת הארץ הזאת. במילים אחרות: השטח המצומצם הזה הוא כרגע ישראל.

במובן הזה, המילים ‘מאבק’ ו’מחאה’ מטעות: אין כאן התרסה, אלא טקס. הכשרה כמעט פגאנית של האי-אדמה. פרידה מהנוסטלגיה, והכרה בישראל כרוח רפאים; יפהפייה נרדמת שהוחזרה לחיים כמו העברית. אנחנו הגוף שצומח מתוך קנה-השורש, מלבלב ומעניק לקרקע חיים נסתרים.

כמו שעפרי כותב, האוהלים כאן כדי להישאר. למעשה, מאז ומעולם גרנו באוהלים. הביטו סביבכם, ראו כיצד הקירות רועדים, מתעוותים, משנים טקסטורה לכדי יריעות בד ענקיות. הכירו את הילידים החדשים)

יום שישי, 15 ביולי 2011

יום חמישי, 14 ביולי 2011

נועם יורן על חוק החרם

(דברי טעם בודדים בבליל הרעש; חוק החרם הוא כמובן לא חוק. הוא אנטי-חוק אנטי-משפטי. הוא אינו פונה אלינו, הציבור - שכן מראש בלתי אפשרי לאכוף אותו - אלא מכוון כלפי השפה. הוא מבקש למנוע את הקריאה לחרם, את האי-פעולה. ליתר דיוק: את הפוטנציאל לפעולה. במילים אחרות: זהו חוק אנטי-דיאלקטי. במובן הזה, הוא משקף באופן מושלם את מדינת ישראל כיום: מקום ללא דיאלקטיקה)

יום שלישי, 12 ביולי 2011

יום שני, 11 ביולי 2011

יום ראשון, 10 ביולי 2011

יום שישי, 8 ביולי 2011

יום חמישי, 7 ביולי 2011

יום רביעי, 6 ביולי 2011

קאמבק צופים בהיכל התהילה צופים בכוכב נולד

(תודה, יואב. כשעלתה לאוויר ‘הדור הבא 24/7’, צייצתי כך: “תוכניות הריאליטי החדשות הן חידה שהצופה צריך לפענח, שמורכבת מהשאלה: איפה לעזאזל התוכנית?”, ואז: “כלומר: הדבר היחיד שנותר לתוכנית הריאליטי החדשה לחשוף הוא את עצמה. הסוד המלוכלך הוא הפורמט”. חישבו עד כמה השם ‘הדור הבא 24/7’ הוא רדיקלי: הדור הבא של מה? של מי? נדמה כי לראשונה זהו שם שהטלוויזיה עצמה המציאה, עבור עצמה. אכן, זהו הדור הבא של הריאליטי. אם להמשיך את אותו קו מחשבה, תוכניות הריאליטי כבר אינן זקוקות לדמויות, הן הפכו את עצמן - את הפורמט - לדמות הראשית, לפרוטגוניסט, ובכך הצליחו לייתר את הצורך בדמויות אנושיות.

במובן הזה, האדם מעולם לא היה נחוץ. הוא עזר לתווך את הריאליטי לצופה. כעת אנו רואים כיצד תוכנית הריאליטי, כז’אנר האולטימטיבי של הטלוויזיה, משלימה את ההבטחה שלה באופן כמעט מילולי: היא מציגה את המציאות בטלוויזיה; הממשות הטלוויזיונית מופיעה כשהערוצים מתכנסים, צופים ומזפזפים אל תוך עצמם. הריאליטי האמיתי הוא אפקט דרוסטה: לולאה אינסופית של העתקי תמונת-מציאות. כך, למעשה, הטלוויזיה מייתרת את הצופה, מגשימה את ייעודה, ומחזירה לעצמה את המבט: היא הופכת לצופה של עצמה)

כחלק מקידום ספרו החדש 'Retromania', סיימון ריינולדס מתארח לסדרת פוסטים ב-Beyond the Beyond, הבלוג של סופר הסייברפאנק ברוס סטרלינג

(אני אוהב כשעולמות מתמזגים! הפוסט הראשון, על חלוצי המאש-אפ סולוואקס והאפליקציה הסיזיפית החדשה שלהם; הטקסט שפירסם בגיליון יוני של מגזין Wire הוא טיזר מצוין לספר החדש, שעוסק בהשפעה של ההווה הדיגיטלי המתמשך על היצירה המוסיקלית. ‘Retromania’ מסתמן כעבודה הראשונה שדנה ברצינות (ובקומפולסיביות) בהונטולוגיה ואטמפורליות, נושאים שאינם זרים כלל לקוראי הבלוג. תהייה לסיום: האם אריאל פינק הוא סוג של סייברפאנקיסט?)

יום שלישי, 5 ביולי 2011

MNML SSGS על הסטנגציה היצירתית בטכנו ודאנס

(כתיבה תת-קרקעית חזקה, שמצליחה לאתר את הבעיות בכל זירות תרבות השוליים כיום; ההסבר העיקרי בעיניי לתופעה הוא כזה: זהו הקונספט הפיזיקלי של אנטרופיה - גידול תמידי באי-סדר - הפועל בקנה מידה חדש, באופן שמערכות המשמוּע האנושיות לא מסוגלות להכיל. באופן משונה ואולי פרוורטי, אני מוצא את זה חיובי)