3/9/2011
יום חמישי, 1 בספטמבר 2011
1. המאבק הצליח כי עד עכשיו, היינו שרויים בציפייה לרגע משיחי, ציפייה שהפכה את החיים ללופ אינסופי ומייגע. כמו שצייצתי בטוויטר בתחילת אוגוסט: “ישראל היתה נתונה במה שבנימין מכנה ‘דיאלקטיקה בקיפאון’. המהפכה של המאהל היא ההפשרה. מחוגי השעון חזרו להסתובב, לתקתוק יש רעש חדש”. המאבק מחליף פוזיציות לסירוגין: פעם הוא האנטיתזה לשגרה הביטחוניסטית הישראלית, פעם הוא התזה לשיח הכיבוש האימפוטנטי, וכן הלאה. המאבק הוא קונטקסט ישראלי חדש. ממנו צומח הטקסט, מתחתיו הסאבטקסט, ובתווך ביניהם מתאפשרים סופסוף החיים. הכל נבחן מעתה על רקע ובסמוך להקשר החדש: המצב הביטחוני, הכלכלי, החברתי, הפוליטי והתרבותי ורשת הקשרים הסבוכה ביניהם.
2. המאבק כבר הצליח כי הוא לא מתחיל או נגמר. הוא נקודת הסינגולריות של הקוסמוס הישראלי. הוא הותחל, ודברים מתחילים ומסתיימים בתוכו. הוא מרחב מחיה. אופק אירועים. המאבק לא מתחיל או נגמר כי הוא זה שמאפשר את המושגים של סוף והתחלה. המאבק לא יכול להתחיל או להיגמר כי הוא ההתחלה עצמה. לכן גם אין לו הנהגה, אלא פשוט את אלה שנקלעו לשם בהתחלה.
3. המאבק כבר הצליח כי מלכתחילה לא היו לו יעדים, קו סיום או התחלה, חישובי רווח או הפסד. הוא הצליח בכך שפעל מחוץ למערכת, לידה, מעליה. הוא הצליח דווקא כי נכשל: המושג ׳הצלחה׳ מעולם לא הותקף כל כך כמו על ידו. ההצלחה הכי גדולה שלו היא כשלונו הטוטאלי. הוא סירב לפעול. הוא נולד מקולקל והתקלקל בהמשך דרכו: הקלקול המתמיד וחסר התכלית משבש את ההוויה הישראלית הקפואה.
4. המאבק כבר הצליח כי הוא יצירה שכולנו יצרנו, וממשיכים ליצור. האסתטיקה שלו נטמעה בתוכנו. המאבק הצליח כי ראינו אותו. חזינו בו. כי בלי המבט שלנו אין מציאות. זו היצירה הישראלית שלנו: רפובליקת האוהלים, כדימוי ואח”כ כאפשרות של מקום, נוסדה. אנחנו כבר חיים בה. האמת האולטימטיבית של האוהלים היא זיהוי ישראל כאי-מקום, מרחב שנמצא בסופרפוזיציה. המאבק הוא יצירתה של הציוויליזציה הקוואנטית החדשה.
5. המאבק כבר הצליח כי הוא גואל את כל ההחמצות, האכזבות, הניסיונות, הכשלונות ואי-העשייה לאורך ההיסטוריה הישראלית. כל רוחות הרפאים העקשניות של העבר, שמעולם לא הצליחו להתממש במציאות, מתגלמות בהזדמנות המהפכנית של המאבק. המאבק הוא הרגע בו הנצח מתערב ב”מצב” הישראלי: הלולאתי, הביורוקרטי, הקטנוני והמיוזע. הנה הפרדוקס: אנו זקוקים לאינסוף דווקא כדי לחיות בכאן ועכשיו. אם עד עכשיו הפסיכו-גיאוגרפיה הישראלית היתה נוסטלגית במהותה, געגוע בלתי נגמר ל’ארץ ישראל הישנה והטובה’, הרי שהמאבק הפך את ציר הזמן וגרם לנו לראות את ‘ארץ ישראל החדשה והטובה’.
6. ההישג הגדול של המאבק פשוט ומיידי: הוא קורה כי הוא קרה. העבר והעתיד מתכנסים אל תוך ההווה. זהו המסר הלירי והנפלא של המאבק: המהפכה נמצאת בתווך העדין בין מה שאנחנו מדמיינים למה שאנחנו עושים. בין הפנטזיה למציאות. בין השפה לחיים. בין הטקסט לקונטקסט. לא ניתן להזיז אותה משם. המאבק החזיר את המציאות למקומה הטבעי. הפנטזיה היא הזיכרון של העתיד, והזכרונות הטריים שלנו הם פנטזיה על הווה חדש. המאבק כבר קרה כי הוא יקרה. המאבק יצליח כי הוא הצליח.
7. במילים אחרות: הכל נגמר ברגע שדפני ליף עברה לגור באוהל. הכל נגמר כשרוטשילד, ואיתה כל הארץ, התמלאה אוהלים. כשיצאנו ונצא לצעדת המיליון בשבת. הרגעים האלה קרו, הם קרו בדיעבד, וימשיכו לקרות בכל אחד ואחת מאיתנו. לנצח. והנצח הזה הוא הניצחון. ▲